התובע הגיש תביעה כנ' הנתבעת בסך של 18,694 ש"ח, בגין דמי תיווך ביחס להשכרת דירה ברח' ליפסקי 24, בתל אביב.
לטענת התובע, הציע את אותה דירה, בהסכמת הבעלים של הדירה, באתר יד 2 באינטרנט, כך הגיעה אליו הנתבעת, תיאמה איתו פגישה אליה בסופו של דבר לא התייצבה ואף לא הודיעה על בטולה ומשכך נוצרה התחייבות בין השניים כזו אשר בסופו של דבר, מובילה את התובע להגשת כתב התביעה.
התובע טוען כי הנתבעת, פעלה מאחורי גבו, כאשר הגיעה אל בעלת הדירה, קבעה איתה פגישה, וחתמה איתה על הסכם שכירות.
סכום התביעה כאמור הינו נגזרת של דמי התיווך בסך של 7,200 ש"ח + מע"מ, כפול 2, חלקה של הנתבעת, וחלקה של בעלת הדירה, לדידו של התובע, הנתבעת גזלה גם חלק זה של בעל הדירה, שהיה אמור להשתלם לידיו. מעבר לסכום זה ישנם רכיבי ראש נזק זה של פיצויים המהווים את ההפרש בין סכום התביעה לבין שני חודשי השכירות.
התובע טען במסגרת כתב התביעה, כי הינו מתווך במקצועו, ברם כל אישור על עובדת היותו מתווך דירות מוסמך עם רישיון בתוקף, לא צורף לכתב התביעה, זאת מיותר לציין, לצורך זכאותו לקבל שכר תיווך.
אם לא די בכך, התובע לא חתם עם הנתבעת, כמו גם עם בעלת הדירה, על הסכם כלשהו, ביחס לדמי התיווך אשר אמורים להשתלם, לטענת התובע, הוא לא היה בלעדי, ביחס לנכס ואף אישר כי גם בעלת הדירה בעצמה פרסמה את הדירה ביד 2.
חוק המתווכים קובע כיצד על מתווך לנהוג ביחס לדמי התווך, מה עליו לעשות, בין היתר חוק המקרקעין קובע שעל מנת שמתווך יזכה לקבל דמי תווך, יש להחתים את הלקוח על הסכם בכתב - תנאי זה הינו תנאי מהותי שלא ניתן להתנות עליו.
ישנה פסיקה ענפה ביחס לעובדה כי יש צורך בקיומו של הסכם בכתב, ההתניות המופיעות בחוק המתווכים, הינן תניות שלא ניתן להתנות עליהן, גם בהסכמת הצד השני, ערה אני לפסיקה נוספת של ביהמ"ש המחוזי, לפיה נעשה כרסום קטן מאוד במקרים קיצוניים בהחלט, לפיהם בהחלט ניתן לומר כי הצד שהתקשר בהסכם בעל פה, עשה כל אשר לאל ידו, על מנת להתחמק מתשלום דמי התווך, אין זה המקרה שלפניי. התובע כאמור, פרסם מודעה ביד 2, במקביל, ועל כך אין מחלוקת, לפרסום באותו אתר בדיוק, באמצעות בעלת הדירה. התובע אישר כי לא טרח לשוחח עם בעלת הדירה, על מנת לבדוק את טענות הנתבעת, כפי שהן עולות בכתב ההגנה, כל דרישתו להצגת מסמך, לפיו התקיימה אותה שיחת ביטול שנטענה על ידי הנתבעת, אינה ממן העניין, ואין התובע יכול להיבנות מהעדר אישור כזה. נראה כי אם נכונה גירסתו של התובע, לפיה סיכלה הנתבעת את זכאותו לקבל דמי תווך מטעם בעלת הדירה, דבר שכאמור זכרו לא בא לידי בטוי במציאות כפי שהיתה באותה עת, אלא לראשונה בעת שהוגשה התביעה, הרי שניתן היה לצפות שהתובע יפנה לבעלת הדירה, על מנת לבדוק ולאשר, או להכחיש, את גירסת הנתבעת ביחס לאותה שיחת טלפון, שקדמה לשיחת הטלפון עם התובע.
התובע צירף לכתב התביעה את מכתב הדרישה שנשלח על ידו לנתבעת, בגין דמי תווך, שם דרש מטעם הנתבעת תשלום בסך של 8,120 ש"ח, תשלום זה הלך ותפח בעת הגשת התביעה, כך שהכפיל את עצמו מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת, מדוע הנתבעת צריכה לשלם את חלקה של בעלת הדירה, כאשר אין מילה וחצי מילה ביחס להסכם, ככל שנכרת כזה, לעניין דמי התווך, שהיה על בעלת הדירה לשלם, אם בכלל, לידי התובע. הנתבעת העידה ביחס לנסיבות "ההתקשרות", מבין שתי הגירסאות אני מעדיפה את גירסתה של הנתבעת, על פני גירסתו של התובע, אשר מקבלת משנה תוקף, בכל המסמכים ובגירסאות הנתבעת כפי שהועלו על הכתב מיד לאחר קבלת מכתב הדרישה.
הנתבעת העידה כי יצרה קשר עם התובע לאחר שיצרה קשר עם בעלת הדירה, רק כאשר הבינה כי למעשה מדובר באותה דירה, נאותה ויצרה קשר עם התובע, כמחוות נימוס לבטל את אותה פגישה, לטענתה משום שהבינה כי בסופו של דבר מדובר באותו נכס, ביחס אליו שוחחה עם בעלת הדירה.
לא מצאתי כל פסול בהתנהגות הנתבעת, אשר מיד לאחר שהבינה כי מדובר באותו הנכס, וכאשר לא היה בבלעדיות אצל התובע, התקשרה על מנת לבטל את אותה פגישה, מכאן ועד חיובה בתשלום בגין דמי תווך, המרחק ארוך.
סוף דבר: לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו והנני מורה על דחייתה.
בנסיבות העניין, הנני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת, בסך של 3,000 ש"ח.
ערעור ברשות תוך 15 יום לביהמ"ש המחוזי.
<#3#>
ניתן והודע היום א' אב תשע"א, 01/08/2011 במעמד הנוכחים.
הוקלד על ידי: לילך פישר